צים חברת השייט הישראלית בע"מ - (ZIM ISRAEL NAVIGATION CO. LTD)

צים" חברת השייט הישראלית בע"מ - (ZIM ISRAEL NAVIGATION COMPANY LTD)

בשנת 1942 התקיימה ועידה של החבל הימי לישראל בה הועלה הרעיון של הקמת חברת ספנות לאומית. הכוונה הייתה לאחד את כל חברות הספנות הפרטיות בחברה אחת. היזמה באה מצד מנהל מחלקת הים והדיג בסוכנות היהודית, בר-כוכבא מאירוביץ. המשא ומתן אומנם התנהל, אך לא הניב דבר. דוד בן גוריון, אשר עמד בראש הסוכנות היהודית ואשר ראה בפיתוח הספנות העברית ערך לאומי, נרתם בעצמו למשימה. הוחלט על הקמת חברת ספנות לאומית.

הסוכנות היהודית וההסתדרות היו שותפות ב-45% כ"א ו-10% הנותרים היו בידי החבל הימי לישראל. חלקו של החבל הימי  נידחה עד אשר זה יגייס את הסכום, מהיטל מיוחד על הסחורות ועל הסוכנים. ההסתדרות הייתה מיוצגת באמצעות חברת "נחשון" אשר עסקה בקידום מפעלים ימיים. החברה נרשמה אצל רשם החברות של ממשלת המנדט, ב- 7 ליוני, 1945.

הועד המנהל של החברה החדשה הורכב מ- 4 אנשים. דוד בהרל - המנהל הכללי של גזברות הסוכנות היהודית, הגב. גוסטה שטרומפף - המנהלת הכללית של חברת "נחשון", הלל דן - האיש המרכזי של "סולל בונה" וד"ר נפתלי וידרא - המנהל החיפאי של מחלקת הים והדיג של הסוכנות היהודית.

 

השם "צים" הוצע על ידי שר התחבורה דאז, דוד רמז, והוא לקוח מהתנ"ך, בו המילה מופיעה פעמיים: בפרק כ"ד, פסוק כ"ד בספר במדבר: "וְצִים מִיַּד כִּתִּים, וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ-עֵבֶר"  ובספר יחזקאל, פרק ל', פסוק ט': "בַּיּוֹם הַהוּא, יֵצְאוּ מַלְאָכִים מִלְּפָנַי בַּצִּים, לְהַחֲרִיד, אֶת-כּוּשׁ בֶּטַח;". בשני המקרים המילה מפורשת כ"אניות גדולות". מקרה הוא שהמלה "צים" יכולה להתפרש גם כראשי תיבות של "צי ימי מסחרי", אך פרוש זה מעולם לא קיבל אישור רשמי.

בשנת 1896, הציע תאודור הרצל לדגל מדינת היהודים, שבעה כוכבים זהובים על רקע לבן. שבעת הכוכבים באו לסמל שבע שעות עבודה ליום, עקרון שהרצל ראה בו את אחד ממרכיבי היסוד של מדינת היהודים העתידה לקום. הצעתו של הרצל לא נתקבלה, אך "צים", חמישים שנה מאוחר יותר, אימצה את הדגל, בתוספת שני הפסים הכחולים, כסמלה  ודגלה. שבעת הכוכבים ניתן לפרש כסמל ל"שבעת הימים", אך גם פרוש זה לא אושר רשמית.

האנייה הראשונה שנרכשה עבור החברה החדשה הייתה  אניית נוסעים א/ק "קדמה", אשר נרכשה בשותפות עם  חברה לונדונית ותיקה - האריס את דיקסון. השותפות  נרשמה בינואר 1947,  תחת השם "קדם". למנהליה של "קדם" נתמנו, מטעם "צים", ד"ר נפתלי וידרא,  ודוד אוסטין מטעם האריס את דיקסון.

תוך מבט אל העתיד, אשר חזה זרם גדול של עולים למדינה החדשה, רכשה "צים" שלוש אניות נוסעים נוספות. הראשונה  נרכשה  בעיצומו של הקרב  על הנגב, וניתן לה השם  א/ק "נגבה" והיא נרשמה במרשם האניות  הישראליות ב- 26 לאוקטובר 1948. 

האנייה השנייה, נרשמה במרשם האניות הישראליות ב- 30 לנובמבר 1948, וקיבלה את השם העברי  א/ק "גלילה". האנייה השלישית, א/ק "ארצה", נרשמה במרשם האניות הישראליות ב-14 בדצמבר 1949.

שתי אניות מעפילים, "פאן  קרשצ'נט" ("PAN CRESCENT") ו"פאן יורק" ("PAN YORK"), אשר קיבלו שמות עבריים: "עצמאות" ו"קוממיות", הגיעו לארץ מקפריסין, שם היו עצורות מינואר 1948. הן הגיעו לארץ ב-19 ביוני והופעלו מיד כאניות עולים ומאוחר יותר כאניות סוחר רגילות במסגרת החברה. עם פרוץ מלחמת העצמאות, הפסיקו חברות ספנות זרות  לפקוד את נמלי הארץ. מטענים שונים המיועדים לארץ פורקו בנמלי ים התיכון השונים ולא הגיעו ליעדם. כדי לאסוף את המטענים הנ"ל ולהביאם ליעדם, הוקם קו ספנות "קו ישראל אמריקה"("Israel-America Line"). הקו הוקם בעזרת שלושה שותפים: "צים", בנק דיסקונט של א"י בבעלות משפחת רקנטי, וארגונים כלכליים של יהדות אמריקה. מנהליה של החברה היו זאב שינד, בעבר אחד מראשי המוסד לעליה ורפאל רקנטי.

האנייה הראשונה אשר נרכשה על ידי קו ישראל-אמריקה הייתה א/ק "חיפה"  ושתי אניות נוספות נרכשו עד סוף שנת 1949, א/ק  "תל-אביב" וא/ק "יפו". בשנת 1950 נרכשה אנייה נוספת, א/ק "עכו", ובשנת 1951 א/ק  "עתלית" וא/ק "אילת". 

בקיץ וסתיו שנת 1951 הצטרפו לשרות "צים" שתי האניות הראשונות אשר נבנו על פי הזמנתה במספנה בהולנד. שמותיהן, "רימון" ו"תמר", שתיהן  במעמס של 3900 טון והן הותאמו במיוחד להובלת הדרים.   

באוקטובר 1952 "צים" קונה את הסוכנות וחברת הספנות "מ. דיזנגוף" עם שלוש אניותיה: "אברהם גרץ", "מאיר דיזנגוף"  ו"הנריטה סולד", שלושתן  נבנו בשנת 1920/21 ומפליגות בקו ישראל - אמריקה.

בשלב זה "צים" הייתה מעורבת בפעילות הבאה: שותפה בחברת "קדם", אשר הפעילה את אניית הנוסעים  "קדמה", שותפה ב-30% ב"קו ישראל-אמריקה" ובנוסף הפעילה מספר אניות נוסעים ומטען בבעלותה הבלעדית.

נוצר מצב משונה, כאשר "קו ישראל-אמריקה" בו "צים" שותפה מתחרה באניותיה בבעלותה הבלעדית.  בסוף שנת 1952 הוחלט על פירוק הקו. החלק האמריקאי של השותפות הפך לנציגת "צים" בארה"ב וקנדה  ובתחילת 1953 "צים" הפכה לבעלים הבלעדי של  הסניף האמריקאי. שלוש האניות: "יפו", עכו" ו"תל - אביב" עברו לבעלותה של חברת ספנות חדשה, אשר קמה  בעקבות הפירוק, חברת ספנות  "אל-ים", בבעלות משפחת רקנטי.

בשנת 1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, על פיו ישראל תקבל 51 אניות ומתוכן "צים" - 37 אניות. שתי האניות הראשונות, במסגרת זו,  אניות מטען כללי,  "דגן"  ו"תפוז",  הגיעו ל-"צים" בשנת 1954 והאחרונה, אניית הצובר "עין גדי",  בשנת 1961.

בשנת 1960 רכשה ממשלת ישראל שליש ממניות החברה. המניות הנותרות חולקו שווה בשווה בין ההסתדרות והסוכנות היהודית. (ראה בהמשך, 1969, 1970.)    

הנהלת החברה עברה במשך התקופה שינויים מבנים שונים, כאשר דר' נפתלי וידרא מכהן במשך כל הזמן כמנהלה הכללי. בשנת 1963הוא מתמנה כמנהל כללי הבלעדי של החברה.

שנת 1964 מהווה את שיא התפתחותה של "צים" מבחינת מספר האניות. בסוף אותה השנה החברה הפעילה צי של  60 אניות בבעלותה, אשר כלל  4 אניות נוסעים, 2 אניות מעורבות מטען/נוסעים, 52 אניות מטען כללי וצובר ו-2 מכליות. הגיל הממוצע של הצי הזה היה 4 שנים,  כאשר שתי האניות הישנות ביותר נבנו בשנת 1951 ו-16 אניות  נבנו במהלך 1964. האניות הפליגו בכל רחבי העולם, בקווי הים התיכון, צפון אירופה, ארה"ב, האגמים הגדולים, מערב אפריקה והמזרח הרחוק.  בנוסף לכך החברה הפעילה מספר אניות חכורות.

שנת 1966 הייתה שנת שינויים משמעותיים בתולדות "צים". עקב התפתחות תחבורה אווירית זולה ותחרות בין חברות התעופה השונות,  החל משנת 1963 ירדה  מאד חשיבותן של אניות הנוסעים כאמצעי תחבורה. אם כי ממשלת ישראל  סבסדה, במשך תקופה מסוימת, את הענף הזה, הוחלט  לחסל אותו באופן הדרגתי. 

דר' נפתלי וידרא, מנהלה הכללי הוותיק של החברה והאחראי במידה רבה להתפתחותה הדרמטית, הגיש את התפטרותו ובמקומו התמנה מנהלם לשעבר של בתי הזיקוק בחיפה, מר מאיר גירון.  

שתי אניות הנוסעים הראשונות אשר נמכרו בשנת 1966 היו א/ק "ישראל" לאחר 11 שנות שרות וא/ק "ציון", לאחר 10 שנות שרות. אניית הפאר "שלום" נמסרה ל"צים" באביב 1964 ונמכרה בשנת 1967 לאחר שרות "סוער" של שלוש וחצי שנה. 

א/ק "ירושלים" נמכרה בשנת 1968, לאחר 11 שנות שרות, א/ק "תאודור הרצל" בשנת 1969, לאחר 13 שנות שרות והאחרונה  א/ק "מולדת" ב-1970, לאחר שרות של 9 שנים. בכך הסתיים  פרק אניות הנוסעים של החברה. במאי 1969 מגדילה ממשלת ישראל את חלקה במניות "צים" ל-80%, בידי ההסתדרות והסוכנות נשארים 10% מהמניות לכ"א. בשנת 1969 התפטר מנכ"ל החברה, מאיר גירון, ובמקומו התמנה המנכ"ל לשעבר של משרד הביטחון, מר משה קשתי. בשנה זו הופעל "הגשר היבשתי"  בין נמלי הים התיכון ונמל אילת, אשר, לאחר מלחמת ששת הימים, היווה תחליף לתעלת סואץ החסומה. הגשר היבשתי פעל במסגרת חברת "קדם", חברת הבת של "צים" אשר הוקמה למטרה זו. הוא פעל בהצלחה מרובה עד שנת 1974. 

בעקבות "וועידת המיליונרים", אשר התקיימה בשנת 1968 שמטרתה הייתה למשוך השקעות של היהודים מכל רחבי העולם, הוקמה "החברה לישראל" (ISRAEL CORPORATION LTD).

באוגוסט 1970, ממשלת ישראל מוכרת 50% ממניות "צים" "לחברה לישראל". חלוקת המניות של החברה נראית בשלב זה: החברה לישראל 50%, ממשלת ישראל 30%, ההסתדרות והסוכנות 10% כ"א. (האחוזים הנ"ל ניתנו במספרים שלמים, במציאות הם שונים במקצת. כ-2.5%  של  המניות  נמצא, עד היום, בידי משקיעים  פרטיים, שחלקם אינם ידועים. ראה המשך - 1975).

שנת 1970 הייתה שנה רווחית מאד עבור החברה. החברה הפעילה צי של 137 אניות, מתוכן 60 אניות בבעלותה. החברה העסיקה 2080 ימאים, מתוכם 1435  ישראלים. רווח החברה היה באותה השנה קרוב ל-7 מיליון דולר ותרומתה הישירה לרזרבות מטבע חוץ של המדינה הייתה מעל 24  מיליון דולר.

בשנת 1969-70, הוחל בתכנון פיתוח הצי לעשור הקרוב. למעשה הוחל בתכנון לקראת עידן אניות המכולה. כאן מתחילה התקופה אשר ניתן לכנותה כ"המהפכה התעשייתית" של "צים".

בין מרץ ונובמבר 1972, נתקבלו 4 אניות מכולה ראשונות של "צים".  לפי סדר הגעתן היו אלה: "צים ניו- יורק", "צים טוקיו",  "צים חיפה",  "צים גנואה". ארבעת האניות היו מונעות בטורבינת קיטור והן נבנו במספנת  "ITALCANTIERI " בגנואה. בגלל אילוצים שונים, שתי האניות הראשונות, היו בדגל גרמני ומצוותות בקצינים גרמניים ודירוגים סיניים. עם הגעתן, נפתח "שירות המכולות" (ZIM CONTAINER SERVICE) של "צים". שירות זה ידוע גם בכינויו "הקו הארוך" או "קו שלוש היבשות". בשנת 1973 הצטרפו אליהן שתי אניות נוספות, "צים מונטריאול" ו-"צים הונג-קונג", אף הן אניות מונעות בטורבינת קיטור.  שתיים אלו נבנו במספנה גרמנית, "BREMER VULKAN SCHIFFBAU UND MASCHINENFABRIK" והיו בדגל ליברי.

המנהל הכללי משה קשתי, נפטר באופן פתאומי בזמן שהותו  בלונדון ב-16 במרץ 1974. במקומו מתמנה יהודה רותם, איש קיבוץ שדות ים, דייג ומנהל חברת "סלע". הוא נכנס לתפקיד ב-15 ליוני 1974.   

החברה הפעילה בים התיכון מספר מכליות, בגודל בינוני, אשר עסקו ביבוא הנפט לחברת חשמל ושטעון הנפט מקו צינור אילת-אשקלון. האחרונה בין המכליות נמכרה בשנת 1983. 

בין השנים 1971 ו-1978  "צים" הפעילה  4 מכליות ענק, בדגל ליברי, בקו פרס-אילת, אשר הזרימו נפט פרסי לקו צינור אילת-אשקלון. היו אלה : "LIBRA", "SAGITA", "PEGASUS" ו- "AQUILA".  עם פרוץ המהפכה  של חומייני נקטע סחר זה והאניות נמכרו זו אחר זו. בכך  חוסל ענף המכליות של החברה.  

בשנת 1975 רכשה ממשלת ישראל את חלקה של הסוכנות היהודית. חלוקת המניות של החברה היא, בשלב זה: "החברה לישראל" כ-50%, ממשלת ישראל כ-40%, ההסתדרות כ- 10%.                   

בשנת 1976, נרכשה "צים קליפורניה", אניית אחות לארבעת האניות הראשונות. "שרות המכולות" של "צים" פעל במתכונת זו עד שנת 1981/2. בתקופה זו נתקבלו עוד  3 אניות מכולה גדולות,  אשר הפעם נבנו  בהולנד, במספנת "VAN DER GISSEN" ברוטרדם. היו אלה אניות המונעות במנועי דיזל ושמותיהן: "צים קילונג", "צים סוואנה" ו"צים איבריה".

 בשנת 1983 נבנתה האנייה "חדרה" בת מעמס של 166000 טון. היא נבנתה במיוחד לשם הובלת פחם לתחנת הכוח בחדרה.

ב-31 לאוגוסט 1984 יהודה רותם, המנהל הכללי של החברה, מסיים את תפקידו. למנכ"ל החדש של החברה מתמנה סגנו, מתי מורגנשטרן.

במשך שנות קיומו, התמודד שרות המכולות עם משבר הדלק של אמצע שנות השבעים ושנות השמונים הראשונות,  שבעקבותיו בוצעו שינויים נועזים וחשובים במבנה אניות הקיטור, אופן צביעת הגוף  ואופן הפעלתן. שביתות ימאים ממושכות, אחת מהן, בסוף 1978,  נמשכה 79 יום, ותקלות טכניות שונות ואף שרפה גדולה של "צים קליפורניה", אשר שיתקה את האנייה למשך כ- שלושה חודשים. כאשר השרות הגיע לתקופה יציבה ובשנת 1987, הוחל בחידוש צי אניותיו.

7 אניות מכולה חדשות הוזמנו במספנת WALDTSWERKE DEUTSCHE WERFT,  HDW בקיל בגרמניה. האניות הן בעלות כושר נשיאה של 3029 מכולות של  20 רגל, (TEU), מעמס  של 47230 טון, אורכן 236 מטר, רוחב 32 מטר, מהירות 21 קשר וצוות של 21 איש. כל אניות שרות המכולות הן מהסוג המכונה "פנמקס" (PANAMAX פנמה - מקסימום), אניות בגודל המרבי המסוגלות לעבור בתעלת פנמה.

האנייה הראשונה מהסדרה, "צים אמריקה", הגיעה לחיפה ב-9 במאי 1990 ונתקבלה בטכס רב רושם. לרגל הגעתה, פתח דואר ישראל  סניף מיוחד בנמל, בקרבת רחבת הטכס והנפיק חותמת דואר מיוחדת. אחריה הגיעה "צים קנדה". "צים איטליה", הגיעה בעיצומה של מלחמת המפרץ ועל סיפונה משגרי טילי  ה"פטריוט". לאחר מכן "צים קוראה", "צים יפן", "צים הונג - קונג",  והאחרונה, ב-31 באוגוסט 1992, הגיעה "צים ישראל".  לרגל מאורע זה, דואר ישראל  הנפיק דף מזכרת  וחותמת מיוחדת.                       

בשנת 1992  רכשה ממשלת ישראל  את חלקה של ההסתדרות ב-"צים". מניותיה של החברה מתחלקים עכשיו בעיקר בשני חלקים   בין "החברה לישראל" 48.9%, וממשלת ישראל 48.6%. 5% נמצאים בידי הציבור.

שנת 1995 היא שנת היובל של "צים". ב-7 ביוני 1995, נערך טכס מפואר בנמל חיפה בנוכחות נשיא המדינה. גם הפעם, הנפיק דואר ישראל  דף מזכרת וחותמת מיוחדת כמו כן בול המראה את חרטום א/מ "צים ישראל" ועל השובל של אותו הבול נראית "קדמה", האנייה הראשונה של החברה.

חדירת ימאי העולם השלישי לספנות העולמית, המספק כוח עבודה זול, לא פסחה על חברת "צים". החברה, בשיתוף עם איגודי הימאים, צמצמה את תקני הצוותות הישראלים על אניותיה.  

החברה מזמינה  8 אניות  מכולה  חדשות, שוב במספנת  HDW והאנייה הראשונה "צים אסיה"  ("ZIM ASIA"), נמסרה בשנת 1996 והאחרונה, "צים צ'יינה" ("ZIM CHINA") בדצמבר 1997. 8 אניות  המכולה החדשות הן של  41500 טון ברוטו,  מעמס 45850 טון, אורכן 254 מטר, רוחבן 32.20 מטר, ומהירות 21.7 קשר. הן בעלות כושר הובלה של 3433 מכולות 20 רגל.  הן אניות אוטומטיות ומצוידות בכל חידושי הטכניקה בכל הנוגע לניווט, קשר, בקרה  על חדר המכונות  ויציבות. בתחילת 1997  המנהל הכללי מתי מורגנשטרן סיים את תפקידו  והוחלף על ידי ד"ר יורם זבה.

בסוף שנת 1998, חברת "צים" מפעילה  יותר מ- 80 אניות מכל הסוגים. 30 הן בבעלות מלאה או חלקית והשאר הן אניות חכורות.  אנייה מודרנית נחשבת כשוות ערך ל- 7 אניות משנות ה-60. ל"צים" היו 56 חברות בת או חברות הקשורות בה העוסקות בכל שטחי הספנות.

בינואר 1999, חברת "האחים עופר", רכשה את השליטה בחברה לישראל ואתה את השליטה בחברת "צים" ובסוף שנת  2003 הושלם תהליך ההפרטה של החברה, כאשר האחים עופר רכשו גם את חלקה של הממשלה.  בסוף שנת 2004, המנכ"ל  ד"ר יורם זבה נתמנה למשנה ליושב ראש הדירקטוריון ובמקומו, דורון גודר נתמנה למנכ"ל.  בתחילת 2005  עידן עופר, בנו של סמי עופר נתמנה ליושב ראש הדירקטוריון של החברה.

תמורות פוליטיות השפיעו גם על מסלול אניות החברה ובמיוחד של שירות המכולות. הונג-קונג חזרה אל סין וסין נפתחה  לסחר בינלאומי.  אניות החברה (ZCS ), פוקדות את   הונג-קונג כרגיל ואת נמלי סין, ארץ האם. גידול הסחר העולמי ובמיוחד  בין ארה"ב והמזרח הרחוק, חייב את החברה להיערך בהתאם. חברות ספנות מתחרות מפעילות אניות מכולה  בגודל מרבי המאפשר חצית תעלת פנמה ( PANAMAX ) ואף  גדולות מאלה ומהירות יותר.

 בשנת 1999 הוחלט על בניית הדור החמישי של אניות מכולה, התואמות את המציאות החדשה. במספנה הגדולה ביותר בעולם, מספנת HYUNDAI HEAVY INDUSTRIES, (HHI) בקוריאה הדרומית נמסרה, בינואר 2003, האנייה הראשונה  "צים  מדיטרניין", הראשונה מתוך סדרה של 8 אניות. אלה אניות  PANAMAX במלוא מובן המילה. מידותיהן, האורך של 294.1 מ.  הוא אורך אנייה המרבי אשר ניתן לעבור בתעלת פנמה. מהירותה 24 קשר ותפוסת המכולות שלה היא קרוב ל- 5000 מכולות של 20 רגל.

בשנת 2000,  הייתה החברה הרביעית בגודלה בישראל, (השנייה בענף השירותים), ובנובמבר 2000 דורגה כתשיעית בגודלה בעולם ספנות קווים.

באוגוסט 2005, שמה של  - "צים חברת השיט הישראלית בע"מ", שונה ל- "צים שירותי ספנות משולבים בע"מ".

רפי דניאלי מונה למנכ"ל החברה ב-2009. המשבר העולמי שהחל ב-2008 ופגע קשות בענף הספנות בכלל ובצים בפרט הביא לשינויים נוספים במבנה הבעלות על החברה. כיום 32% ממניות החברה הן בידי חברת קנון, שהתפצלה מהחברה לישראל ונמצאת בבעלות קבוצת עופר, ו-68% בידי נושים וגופים פיננסיים שונים, זאת בעקבות הסדר חוב שהושג בשנת 2014. 

ב-2016 מונה כמנכ"ל החברה אלי גליקמן. 

 

אתר החברה: ZIM.COM

  

מקורות:

הרמן צ.:   "הכובשים בים נתיבה",  עע.  128 - 142

בר-תקוה ח. : ספר היובל.

פרופיל החברה באתר צים  באינטרנט. (דצמבר 1998)