אלון

אלון

משנת 1974 עד סוף 1975 הפליגה האנייה בדגל ליברלי ושמה Pecan. בינואר 1976 הוסבה לאניית מכולות וחזרה לדגל ישראל. ניתן לה מספר רישום חדש 224 ואות קריאה 4XLJ. פרטי התפוסה שלאחר ההסבה רשומים אחרי הלוכסן ( / ). 

האניות "אלון", "אשל" (107), ו"שיקמה" (108) נבנו במסגרת הסכם השילומים. האניות יועדו להובלת מטען כללי והותאמו במיוחד להובלת בולי עץ ממערב אפריקה, לתעשיית הלבידים בישראל. הן נבנו בשנת 1960/1. "אלון" הייתה הראשונה ו"שיקמה" האחרונה, והן נבדלו בפרטים קטנים ביותר. 

האניות הפליגו מחיפה למערב אפריקה עם מטען כללי, לרוב מלט, ולשם תדלוק והספקה פקדו את לס פלמס, באיים הקנריים, ואת נמלי רוב ארצות מערב אפריקה, בין סיירה לאונה לזאיר. אחרי שפרקו את המטען הכללי טענו את בולי העץ. האניות הגיעו למקומות אקזוטיים, במעלה הנהרות ובשפכיהם. העמסת בולי עץ והכנת הציוד המיוחד לכך נחשבה לעבודת ימאות מקצועית במיוחד. גם ניווט האנייה לאורך החופים הפראיים והמיוערים של אפריקה היה בעבודה מקצועית ובניסיון רב. 

בזכות אופיין המיוחד של האניות והעבודה בהן, אורגנו בשנת 1962 על שתיים מהן, "אלון" ו"אשל", "בתי ספר צפים" לצוערים. הצוערים גויסו בעיקר מקרב משוחררי צה"ל שלא הייתה להם שום הכשרה ימית קודמת. על האניות נבנו כיתות לימוד מיוחדות, ומגורי הצוות הותאמו לקליטת 20 צוערים. את הקורס ניהל קצין בכיר, בעל הסמכה לרב חובל, שלא נמנה עם צוות האנייה. כמדריכים שימשו קציני האנייה. הקורס הראשון החל ביוני 1962, על האנייה "אלון". כל קורס נמשך שנה, בארבע הפלגות, ובסיומו נדרשו הצוערים לעמוד בבחינות ההסמכה של מנהל הספנות. קצינים בכירים ורבי חובלים רבים כיום הם בוגרי בתי הספר הללו.

משנת 1974 עד תחילת 1976 הפליגו שלוש האניות בדגל ליברי ונקראו בשמות לועזיים, אך עם צוותים ישראליים. "אלון" הייתה לPecan, "אשל" לPalm ו"שקמה" לPine.

בשנת 1975 הוסבו שלוש האניות לאניות מכולה והן חזרו לדגל ישראל ולשמן הקודם. ההסבה בוצעה במספנץ סן מרקו שבטרייסט, איטליה. שלוש האניות הועסקו בים התיכון.

"שיקמה" טבעה. "אלון ו"אשל" סיימו את שירותן בים בשנת 1984 ונמכרו לגרוטאות במזרח הרחוק.